חגית גלר ("זמן חיפה")

זיהוי פרצופים ו"משחק הזוגות": ראיון

 

לפני תשע שנים קיבל סם רקובר, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה, יחד עם פרופ' ברוך כחלון (מתמטיקאי), את הפרס לביטחון פנים על פיתוח מודל מתמטי מיוחד וחדשני לזיהוי פנים. מה שיכול היה להקל את עבודת המשטרה בבניית קלסתרונים וזיהוי חשודים, נותר ברמת התיאוריה והאקדמיה בלבד. הסיבה: למשטרה אין תקציב לפיתוח התוכנה. השבוע הוא הוציא לאור ספר של סיפורים קצרים, "משחק הזוגות" (הוצאת "ביתן", 2005). בספר הוא מותח ביקורת על המוסד האקדמאי בכללותו, מביא אנקדוטות על אוניברסיטת חיפה וממש לא משנה לו מה חושבים עליו שם.

 

פרופ' סם רקובר, בן 67 מחיפה, הוא איש יוצא דופן בנוף האקדמאי. עוף מוזר באוניברסיטת חיפה. במשרד שלו ניתן למצוא צילום וציור של אלברט איינשטיין האגדי, צילום עירום ממוסגר של דוגמנית העל האנורקטית קייט מוס, לצד צילום של לוחם סומו,היאקוזונה צ'יאנו פוג'י האגדי, שרקובר מעריץ בטירוף. "הוא כל כך יפה וכל כך חזק", הוא אומר תוך שהוא מביט על גלגלי השומן של היאקוזונה המפורסם. הוא מדליק סיגריה פרלמנט וממלמל כשהיא בפיו: "אולי זה יוריד לי את מכירות הספר, אבל שיקפצו לי".

רקובר, מי שהחל את דרכו כתלמיד הכי גרוע בבית הספר התיכון, לא חלם להיות פרופסור באוניברסיטה. "הייתי פרא אדם", הוא נזכר. "כל הציונים שלי היו בלתי מספיק ובשמינית רצו להעיף אותי." אבל הוא ניצל בזכות המורה שלו לספרות, שקלט שהילד אלוף בלספר סיפורים. "הציון הכי גבוה היה בחיבור, קיבלתי מספיק מינוס", הוא אומר. "ובכל זאת המורה שלי לספרות נלחם כדי שאני אשאר בבית הספר."

כיום רקובר הוא פרופסור מכובד שעוסק בתפיסה, זיהוי וזיכרון וכן בפילוסופיה של המדע והתודעה. הוא פרסם למעלה מ-70 מאמרים מקצועיים ושלושה ספרים בתחומי התמחותו. ביניהם "תהליכים קוגניטיביים וחישוביים בהיכר וזיהוי פרצופים" (2001) אותו כתב יחד עם פרופ' ברוך כחלון, שאתו הוא עובד שנים רבות. בימים אלה סיים רקובר ספר מחקר נוסף, "להבין חתול: מתודולוגיה ופילוסופיה", העוסק בהסבר התנהגות יומיומית של חתול. בנוסף, הוא הוציא לאור ארבעה ספרי פרוזה, ביניהם הספר "גזר הדין השלישי", רומן תככים פוליטי המתרחש באוניברסיטת חיפה ומבוסס על דיוני ועדת המשמעת בעניין שלושה סטודנטים ערביים שארגנו הפגנה לא חוקית. השבוע יצא לאור ספרו החמישי, "משחק הזוגות", אף הוא עוסק לא מעט בענייני אקדמיה ואוניברסיטת חיפה בפרט.

למרות פועלו וההערכה הרבה לה הוא זוכה, רקובר ממצה את דעתו על האקדמיה ועל העולם בכלל במשפט אחד מתוך הספר: "מחריד לחשוב שאדם מסוגל לרדוף כל חייו אחר מטרה נכספת ומחמיץ אותה למרות הכל." בספרו החדש מתאר רקובר דוקטור מאוניברסיטת חיפה שמחפש רעיון מהפכני שיוציא אותו מהבינוניות בה הוא שרוי. עד שכבר הצליח לעלות על רעיון שנראה לו מבטיח, הוא הספיק לשכוח אותו בגלל שהופיע מולו "קורקבן נשי חשוף וחצוף", שמחק מתודעתו את הרעיון המדעי-פסיכולוגי הגדול ביותר שלא נהגה מעולם. וזה רק קצה קצהו של אחד הסיפורים הפרובוקטיביים בספר "משחק הזוגות".

איך מקבלים באקדמיה את הצחוק והגיחוך שאתה עושה מהם?

"החיים שלי נעים בין שתי קצוות. אני מצד אחד ליצן ומצד שני מדען. מצד אחד הומור, שעשוע וסאטירה. מצד שני, העניין המדעי שהוטבע בי והאכזריות שיש בידיעה, באמת היא שזה לא כל כך הולך, למרות שאנשי המדע בארץ, כמו בכל העולם, מנסים להבין את החיים."

מה הם חשבו על הסיפור 'הקורקבן האבוד' ובכלל על הכתיבה שלך?

"בשנים האחרונות זה כבר לא משנה לי מה שהם חושבים. הם לא יכולים להזיק לי בכלום. היו כאלה שלא אהבו. אולי כאלה שנפגעו. שאלו אותי למה אני בכלל מזכיר את השם של אוניברסיטת חיפה. מבחינתי אקדמיה זה אקדמיה כמו בכל מקום בעולם. כולנו באותה קלחת, מנסים לעשות כמיטב יכולתנו, אבל זה מאוד קשה ומתסכל."

המצב במחקר האקדמי עד כדי כך קשה?

"95 אחוז מאנשי האקדמיה נמצאים במצב הנורא הזה. אני מדבר על אלה שעובדים, שבאמת מעוניינים לחקור ומקדישים את חייהם למחקר. ברוב המקרים הם לא מצליחים וזה דבר מאוד קשה. האמת היא שפשוט קשה להסתכל על עצמך בראי ולהגיד את הדברים האלה. זה באמת מחריד לחשוב שאדם מקדיש את חייו למשהו ולא יוצא מזה כלום. רק עוד איזה מחקר או מאמר קטן".

האם אין מקום למחקרים קטנים באקדמיה?

"אני לא אומר שלקטן אין מקום, אולם אף אחד לא רוצה לראות את עצמו קטן, כי לכולם יש אגו לא נורמאלי. אני בהחלט חושב שבלי הקטנים אי אפשר לצמוח למשהו גדול. אבל עדיין זה מתסכל. אני יודע שאני עושה כמיטב יכולתי, אבל אני לא משלה את עצמי."

אז כל מה שעשית עד כה היה לשווא?

"לא. יש גבול לאכזריות שאני יכול לגלות כלפי עצמי. אני חושב שתרמתי תרומה מסוימת בתחום שלי. לפחות מאמר אחד."

 

כשהוא מספר על מאמר אחד שהיווה תרומה למערכת, הוא מדבר בצניעות. אבל המחקר האחד הזה של רקובר עורר הדים והערכה. מדובר במחקר רציני וחדשני לזיהוי פנים שמטרתו לשפר אלף מונים את שיטת בניית הקלסתרון המשטרתי (עליו זכה, כאמור, ביחד עם פרופ' כחלון בפרס לביטחון פנים). כיום בונה משטרת ישראל קלסתרון בעיקר על פי עדות ראייה של אדם, שמנסה להתאים תווי פנים בודדים לכדי פרצוף שלם. הבעיה היא שברוב המקרים מידת הדמיון לפנים של האדם היא מאוד נמוכה. רקובר, מומחה לזיכרון ולמידה, שעסק במחקריו בנושא תפיסת פרצופים, הפנים את הבעייתיות שבבניית קלסתרונים והחליט לפתח את הנושא. יחד עם המתמטיקאי, פרופ' ברוך כחלון, הוא פיתח תוכנה מתמטית מדהימה וחדשנית.

רקובר: "ניסינו להרכיב קלסתרון של אדם מוכר על פי שיטת המשטרה, וגם אז לא הגענו לתוצאות טובות. אני זוכר שהרכבנו קלסתרון של שמעון פרס וזה יצא ממש עלוב. התווים אולי דומים, אבל אין את היחס הנכון ביניהם. מדובר בבנייה לא מוצלחת של קלסתרון."

רקובר וכחלון פיתחו אלגוריתם שהוא בסיס לתוכנה החדשנית. על פי התוכנה, מוצגים זוגות של פנים מתוכם בוחר עד הראייה את הדומה יותר לחשוד שאותו ראה עד הראיה בזירת הפשע, עד שמגיעים לקלסתרון האידיאלי. אבל תיאוריה לבד ומציאות לבד. מה שיכול היה להקל את עבודת המשטרה בבניית קלסתרונים וזיהוי חשודים, נותר ברמת התיאוריה והאקדמיה בלבד. לדברי רקובר, המשטרה התעניינה מאוד בפיתוח התוכנה, אולם לא היה לה תקציב לפיתוח הנושא. "יש בסיס טוב לתוכנה ואני מאמין שעם עבודה ופיתוח ניתן להגיע לשיפור, כך שהיא תתאים לשימוש במציאות", אומר רקובר. "קיבלנו פרס מהמשרד לביטחון פנים, אנשי הפיתוח המדעי במשטרה התעניינו מאוד. הם רצו להכניס את התוכנה לעמדות במשטרה. אבל אנחנו אמרנו שבין רעיון טוב לבין הפעלתו במציאות צריך לעבוד הרבה, יש לערוך הרבה ניסויים ושיפורים כדי שהתוכנה תעבוד טוב. במקום הזה התוכנה נתקעה. בינתיים המשכנו בכיוונים יותר תיאורטיים ופחות פרקטיים, כי אין תקציב."

 

הסיפור של המחקר הזה הוא סיפורו של פרופסור רקובר, שרוב הזמן משתדל להביט על החיים דרך משקפיים ורודים, אבל מעז לבטא את תחושותיו האמיתיות עד כדי כואבות רק בספרו החדש "משחק הזוגות". זהו סיפור על כיעורה ואכזריותה של האנושות, כולל נגיעות בשואה. זה סיפור על המוסדות האקדמאיים בארץ ועל ההידרדרות שלהם. רקובר: "אני עוקץ את ההשכלה הגבוהה בישראל. היום הכל ממוסחר ונמדד בעיניים כלכליות. גם בסיפור "הקורקבן האבוד" הרעיון הגאוני של הדוקטור טמיר תמיר הופך בסופו של דבר לעניין שיווקי. הכל היום צועד לכיוון הרייטינג והשיווק, וזה בסדר בטלוויזיה, אבל לא באקדמיה. ההשכלה הגבוהה היא ההשקעה לטווח הרחוק של המדינה שלנו. היום חשוב לאוניברסיטה להגדיל את מספר הסטודנטים כי משלמים להם לפי ראש. המחיר הוא שאי אפשר לשמור על רמה גבוהה. הדרישה לרווח ולרמה גבוהה עומדים בסתירה. קשה לי להאמין שבצורה הזו נקטוף פרסי נובל בעתיד."

הספר, המבוסס על יסודות ביוגראפיים, מתאר עלילות מרתקות ובלתי צפויות בסגנון כתיבה פרובוקטיבי וציני. רקובר בוחן בהומור ישיר ולעיתים אף בוטה את חדרי המיטות שלנו, את מערכת המשפט, וגם את בתי הקפה והמפגשים האקראיים של הישראלים. בהומור ממזרי ושופע חיים רקובר מבקר ואף משפד פרות קדושות, אקדמאיות ואחרות. הוא מרשה לעצמו לצחוק על כולם, ובעיקר על עצמו. "החיים הם לא מצחיקים כל הזמן", הוא מסביר. "אני כותב עם הומור וצחוק, אבל בסופו של עניין מסתתרת מאחורי הדברים אמת לא כל כך נעימה. החיים הם אכזריים מאוד והיצור האנושי הוא רע, אלים, יצור מחריד. זו התפיסה שלי."

זוהי תפיסה מאוד קשה.

"זה נכון. זה באמת קשה."

אתה סוג של ליצן עצוב.

"כן, אולי."

השואה היא נושא שמאוד מעסיק אותך בכתיבה.

"אני חושב שזה מוזר, כי גדלתי בארץ ולא גדלתי בבית של ניצולי שואה. אבל יש לי שנאה עזה בלב כלפי העם הגרמני ונשבעתי שכף רגלי לא תדרוך בגרמניה. אני עד היום לא יכול לראות סרטי שואה. אני מתמלא כעס ושנאה שאני פשוט לא יכול לשאת את זה. בפעם הראשונה שנודע לי על השואה, בגיל 12, כששאלתי את אבא שלי למה אין לי דודים, סבא וסבתה. הוא אמר לי שכולם נרצחו בשואה. כנראה זה הגיע משם. מאז אין בי אמונה בכלום. אני לא מאמין באלוהים."

וגם לא בבני אדם. אתה מדבר המון על אכזריות של האנושות.

"נכון. יש בזה משהו."

ואתה פסיכולוג.

"זה בדיוק מה שמעורר את הגיחוך והאבסורד. בגלל זה אני הולך למקום של הומור, סאטירה וצחוק. אבל מאחורי זה תמיד יש מציאות לא נעימה, כואבת, מגוחכת. בדיוק כמו שאנשים שמים משקפי שמש כדי לא להתעוור מהשמש, אני שם משקפיים ורודים כדי לא להתעוור מהמציאות הכואבת. קשה להוריד את המשקפיים האלה, כי אז אולי אראה שגם אני אכזרי כזה."

סם, אז אולי בכל זאת משהו שמח וטוב לב?

"אני אדם מאושר. יש לי משפחה מדהימה, ילדים מקסימים וארבע נכדות שאני מאוד אוהב. טוב לי ואני עוסק בתחום שאני אוהב. זה לא מספיק?"