יורם מארק-רייך ("ידיעות חיפה")
פסיכולוג שפוי
פרופ' סם רקובר הוא איש מדע עתיר הצלחות, שאפילו קיבל את הפרס לביטחון
פנים על פיתוח מודל מתמטי לזיהוי פרצופים. זה לא מונע ממנו להתמסר למוזות הכתיבה
התוקפות אותו ולהוציא לאור גם ספרי קריאה. ועוד באמתחת: ספר שאולי יעזור לנו להבין
טוב יותר את החתולים.
הספר
"משחק הזוגות" (הוצאת "ביתן") הוא ספרו החמישי של פרופ' סם רקובר. הספר כולל
18 סיפורים הבוחנים את המציאות הישראלית הקשה בעין הומוריסטית-סאטירית ומבליטים את
האדם על כיעורו ואכזריותו בזכוכית מגדלת. הסיפורים שזורים ביסודות ביוגראפיים.
סם ש. רקובר הוא פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו
הם למידת פחד והימנעות; תפיסה, זיהוי וזיכרון פרצופים; ופילוסופיה של המדע
והתודעה. הוא פרסם למעלה מ-70 מאמרים מקצועיים ושלושה ספרים בתחומי התמחותו.
ביניהם: "תהליכים קוגניטיביים וחישוביים בהיכר פרצופים" אותו כתב יחד עם
פרופ' ברוך כחלון, מתמטיקאי, ואיתו קיבל ב-1997 את הפרס לביטחון פנים על פיתוח
מודל מתמטי מיוחד וחדשני לזיהוי פרצופים.
כחובב חתולים מושבע, זה המקום לציין כי בימים
אלה הוא גם סיים לכתוב ספר מחקר נוסף "להבין חתול: מתודולוגיה
ופילוסופיה" העוסק בשאלות: כיצד ניתן להסביר התנהגות יומיומית של חתול (ובעלי
חיים אחרים)? באיזה סוג של מודל הסברי יש להשתמש? האם המודלים של מדעי הטבע
מצליחים להסביר התנהגות הכרתית של בני אדם ובעלי חיים. חתולתי השחורה והשרוטה קיטי
כבר נכנסה לכוננות-על. אולי סוף-סוף נבין אותה.
סם, מצד אחד אתה איש מדע, ומצד
שני, אתה עוסק בכתיבה ספרותית. איך שני עולמות אלה חיים בשלום באדם אחד?
"עוד לפני שאענה על השאלה שלך, אני חייב להרגיע אותך, יורם, שאני אדם
שפוי לחלוטין. ועל אף שכפסיכולוג אני נמצא בחברת פסיכולוגים קליניים, אין אני זקוק
לשרותם ולטיפול שלהם. ועוד הערה אחת בטרם אשיב לשאלה שלך. כל פעם שאנשים שומעים
שאני פסיכולוג, הם מייד שואלים אם אפשר לקבוע תור לטיפול. וכשאני אומר להם שאני
פסיכולוג ניסויי ולא קליני, הם מייד ממשיכים ואומרים: "אתה בדיוק האדם שתעזור
לי, יש לי בעיות נוראות בחיי הנישואים." ובכן, אינני פסיכולוג קליני, ולא
פסיכולוג לנשואים או לגרושים, אלא אחד העושה ניסויים במעבדה עם חולדות לבנות ובני
אדם.
"ועתה לשאלה שלך. כן, שני עולמות אלה, לא רק שחיים בשלום, אלא שהם גם
מפרים אחד את השני. אני משתמש בידע המדעי לכתיבת סיפורים, וסבור שעבודה מדעית
חשובה דומה לסיפור מעניין ומאיר עיניים. בעיני המדע והספרות הם בחזקת כלים שבעזרתם
אנו מנסים להבין את קצה קצהו של המסתורין הבלתי
אפשרי של החיים.
מבחינה מעשית, השאלה היא כיצד אני מנווט את
עצמי בין זמן-מדע לבין זמן-ספרות. אין פה איזשהו כלל ברזל: השבוע עוסקים במדע
ושבוע הבא בספרות. בהיותי במקצועי פסיכולוג אני מחויב קודם כל למדע. סיפורים אני בונה
ומגלגל בראש בין לבין, עד שאני מרגיש שהם בשלו והגיע הזמן לשבת ולכתוב אותם. לפעמים,
כשהעבודה המדעית נתקעת וכשנקעה נפשי ממנה, אני מוצא מרפא בכתיבה הספרותית.
כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר "משחק
הזוגות"?
"איני יודע כמה זמן מקדישים סופרים
אחרים לכתיבה. אני זקוק לזמן ארוך של חשיבה על, לזמן של הבשלה ולעצם הכתיבה.
סיפורים אלה נכתבו במשך מספר שנים."
חלק גדול מהסיפורים כתובים בהומור, בעין
משועשעת, וחלק מתארים את המציאות הקשה כמות שהיא... הכל תלוי במוזה?
"אני לא אתחמק ולא אומר שכך זרמו
הסיפורים ממני. אני לא כל כך מאמין בטוב לבה של המוזה; אני סבור שאת המוזה יש
להושיב אל השולחן ולהעביד אותה קשה. המציאות היא אכזרית. לא רק בגלל האכזריות
האנושית, אלא גם מעצם החידלון הקיומי של כולנו. אין לנו ברירה אלא להשתמש במשקפי
הומור כדי להתבונן בעולם מבלי שדעתנו תתעוור ממה שאנו רואים. אנו זקוקים להומור
כדי להגן על עצמנו מפני החיים עצמם."
תגיד, סם, אתה לא כותב במקרה על עצמך?
מה פתאום? שאני אצחק על עצמי? אני רק יכול
לומר, שכמה חברים שקראו את הסיפור "הקורקבן האבוד" נעלבו, כי חשבו שאני
כותב עליהם. למה? כי כולם מחזיקים בכיסים שלהם פנקסי רעיונות, לאו דווקא בצבע
שחור, לאו דווקא פנקסים, אבל מחברות, פיסות נייר, ופתקים.
אני מבין שהסיפורים שלך מבוססים על אירועים
שקרו לך. היכן מסתיימת המציאות ומתחיל
הדמיון?
"כמעט כל הסיפורים בנויים על דברים שקרו
לי, שראיתי וששמעתי. אבל זה רק בבחינת חומר גלם שאותו יש ללוש, לעבד, חזור ועבד,
עד שיהפוך לסיפור, עד שיעוצב לפי אמות מידה ספרותיות. אני אתן לך דוגמה משעשעת,
מאורע שקרה לי בחיים הפרטיים ושהפכתי אותו לסיפור 'צייד הבאגים הגדול'. סיפור
משעשע.
בתיכון הייתי תלמיד גרוע, פשוט לא למדתי. מכל
מקום, נגשתי לבחינה בספרות ללא הכנה. בבחינה בעל פה, שאל אותי הבוחן הראשי מה
קראתי בספרות כללית, את בלזק, את מופאסאן...? אני לא קראתי שום דבר. אבל פתאום
נזכרתי שקראתי חוברת קטנה, שהתלמידים היו מעבירים מתחת לשולחנות בשעורים משעממים,
סיפור מוזר שמי שחיבר אותו היה אחד בשם בלזק. כן, אמרתי, קראתי סיפור של בלזק.
יפה, אומר הבוחן הראשי, ספר לי. ואני מתחיל ומספר על איזשהו לגיונר שברח מהשבי
הערבי, נקלע לנווה במדבר, שם פגש בברדלסה, נמרה, התאהב בה, ובסוף הרג אותה בפגיון
שלו. כשגמרתי לספר את הסיפור הזה, היו המורים לספרות עברית וכללית, והבוחן הראשי
בהלם: בלזק לא כתב סיפור כזה, אתה פנטזיונר, בקיצור, הציון שלי בספרות היה
בלתי-מספיק שלם ועגול. כעבור שנים רבות, זפזפתי בטלוויזיה ופתאום אני קולט תמונה של
חייל צרפתי רוקד עם נמרה. מסתבר שצדקתי ובלזק כן כתב את סיפור הברדלסה, שנקרא
"אהבה במדבר", והסרט שראיתי בטלוויזיה היה מבוסס על סיפור זה. על סמך
אפיזודה אמיתית זו טוויתי סיפור משעשע, מלא תפניות, אודות ילד, מין חנון כזה, חצי
גאון במחשבים, שגם הוא נכשל בבחינה בספרות."
בוא נמשיך הלאה. הפרסום שלך כאיש מדע הוא בתחום
של תפיסה והיכר פרצופים. יש התפתחויות חדשות?
"אני חוקר את השאלה כיצד תופסים וזוכרים פרצופים
כשלושים שנה. בשנים האחרונות אני מתרכז בבחינת התיאוריה המקובלת שתפיסת פרצופים
מבוססת על היחס המרחבי בין תווי הפנים, למשל, המרחק בין העיניים, בין האף לפה
וכדומה. זוהי תיאוריה מבוססת, אולם אני הצלחתי לבנות סידרה של ניסויים המראים
שבתנאים מסוימים התיאוריה אינה מצליחה להסביר את התופעות, את תוצאות הניסויים שלי.
כתוצאה, הצעתי תיאוריה חדשה שמחד גיסא, מטפלת יפה בתופעות הידועות, ומאידך, גיסא,
התיאוריה גם מצליחה להסביר יפה את התוצאות החדשות שהתגלו במעבדה שלי."
לסיום, ספר גם משהו על ספר החתולים המסקרן
שכתבת...
"ההתחלה של הספר נעוצה בתצפיות שערכתי
בהתנהגותו של החתול שלי, מקס, החי בדירה שלנו. ישנן בערך כארבעים אפיזודות
התנהגותיות כאלה. וכשאני ניסיתי להסביר אותן בהנחה שחתול אינו אלא חבילה של
רפלקסים ואינסטינקטים, התברר לי מייד, שהדבר בלתי אפשרי. לא ניתן להבין את
התנהגותו של מקס מבלי לייחס לו רצון חופשי, הכרה ומודעות, מטרות, וכוונות. כל מי
שיש לו חתול יודע שבעל-חיים זה עושה רק את מה שמתחשק לו, דהיינו, שיש לו רצון
משלו. הנחות אלו העלו מייד סדרה של שאלות: כיצד ניתן להצדיק את ההנחה שלמקס (וליתר
בעלי החיים) יש הכרה, מודעות? שיש לו רצון חופשי כמו שיש לנו? שהוא מתכנן את התנהגותו
מראש, שיש לו מטרות שאותן הוא מעוניין להגשים? האם ההנחה אודות הכרתיות ורצון
חופשי עולה בקנה אחד עם המתודולוגיה של המדע? בקיצור, שלל שאלות אלו דרשו פתרון
מתודולוגי-פילוסופי חדש שעליו עמלתי במשך השנתיים האחרונות. התוצאה היא הספר
'להבין חתול'".